החלק מהתרגיל המסכם בקוס ״הספר כחדר פאות״ חקרתי את המקום שנמצא בין הזהות שלי, של קשרי הדם שלי בהתמקדות על המידע שנמצא בפנים שלנו
בחרת להציב אתמאגר תמונות שלנו מזיקנה ועד צעירות ללא הבדל של הסובייקט אלא על פי סדר הגיל
כפי שניתן לראות בתמונות המשפחתיות כולם רוב מחייכים ונראים במיטבם ממש כמו הרשתות החברתיות כיום
זה נתן נופך קצת קלישאתי לפרויקט שמאוד אהבתי גם את המימד הזה בהקשר המשפחתי שלי
כל התמונות הוצבו באופן שהעיניים והפה ממוקמים באותו מקום מה שאיפשר לי גם לסרוק את הסרטון מול מערכות לזיהוי פנים ולהלביש פילטרים שממוקמים על כל הדמויות באופן אחיד
בחרת להציב אתמאגר תמונות שלנו מזיקנה ועד צעירות ללא הבדל של הסובייקט אלא על פי סדר הגיל
כפי שניתן לראות בתמונות המשפחתיות כולם רוב מחייכים ונראים במיטבם ממש כמו הרשתות החברתיות כיום
זה נתן נופך קצת קלישאתי לפרויקט שמאוד אהבתי גם את המימד הזה בהקשר המשפחתי שלי
כל התמונות הוצבו באופן שהעיניים והפה ממוקמים באותו מקום מה שאיפשר לי גם לסרוק את הסרטון מול מערכות לזיהוי פנים ולהלביש פילטרים שממוקמים על כל הדמויות באופן אחיד
ההגשה התבצעה באופן שכל סטודנט משנה ב היה צריך להתייחס לאיזה פרויקט של סטודנט
משנה א (השנה שלי) וזכיתי לקבל את ההתייחסות מאלי חרומוב ואתם זוכים לקרוא את זה פה
משנה א (השנה שלי) וזכיתי לקבל את ההתייחסות מאלי חרומוב ואתם זוכים לקרוא את זה פה
אני רואה סרט קצר שמציג רצף תמונות פורטרט של אנשים בסדר כרונולוגי יורד לפי גיל. בסרט מופיעים אנשים שונים אך בולטות במיוחד תמונותיו של היוצר אשר משתלבות לאורך הסרט לפי לפי גילו. תמונות האנשים מסודרות בצורה השוואתית במידה, כשכל הראשים במיקום ובגודל דומה, העיניים מופנות למצלמה והשפתיים מסמנות את מרכז הפריים. מוטיב נוסף בעבודה הוא המבט הישר החיוך אשר בולט במיוחד במיקומו במרכז הפריים ושניהם ביחד בולטים בהיעדרם בתמונה האחרונה. בסוף הסרט מתגלה נקודת מפנה: התמונה היחידה בה עיני המצולם (תינוק) עצומות, ומתחתיו המילה הכתובה היחיד ״פרולוג״. את הסרט מלווה מנגינה פופית וקצבית אשר מעין-מכתיבה את קצב התחלפות התמונות.
העבודה מאמתת אותי עם שצף תחושות ומסרים מורכבים, רועשים ומתחרים. הדמויות המביטות למצלמה נבחנות בהשוואה אחת לשניה ומניעות מחשבות על תרבות הדיוקן העצמי, הזדקנות וביקורת עצמית. החיוכים מבקשים פענוח ארוך בעוד התמונות מתחלפות במהירות רבה שלא מאפשרת להתמקד בהן ומעוררות תחושת FOMO אשר מתכתבת עם המנגינה הפופית שמזכירה סרטי feed רנדומליים פופולריים.
אמירה קלישאתית מספר 1: החיים עוברים מהר מדי בקצב העבודה.
בתוך כך, המופעים השונים של יוצר העבודה מתקופות וזמנים שונים מעוררים אמפתיה וסקרנות ומעלים שאלות על הקשר בינו לבין המצולמים האחרים; האם הם בני משפחתו? חבריו? אנשים שונים ממהלך חייו? בו זמנית מתחשק להאט את קצב תחלופת התמונות כדי להתמקד בפרטים, אולי למצוא קווי דמיון שיעידו על קשר משפחתי בין הדמויות.
עם זאת, לאחר שצפיתי בסרט בפעם השניה תהיתי שוב על הקשר בין רצף התמונות, למנגינה ולמילה ״פרולוג״ ניסיתי למצוא כותרת אשר מחברת ביניהם, שכן זו נעדרת מן העבודה. אל מול אלה לא הצלחתי להגיע להכרעה ונותרתי אמביוולנטי.
נושאים רבים עולים מתוך העבודה בחלקיה השונים גם אם הם אינם מתחברים יחדיו באופן מובהק. מבין הנושאים אשר הספקתי לזהות אפשר למנות: אלבום משפחתי, ישראליות, העמדות פנים, FOMO, feed forward, דטרמיניזם.
השילוב בין המנגינה לסוג הסרטון מוכר לי מעולמות התוכן ברשתות החברתיות ומתכתב עם עבודות מסוג ״תיעוד עצמי לאורך חמישים שנים בחמש דקות״ אשר בדרך כלל מדברות על הזדקנות, השתנות...
אמירה קלישאתית מספר 2: פני האדם כפני רוח הזמן
עבודה זו מרחיבה את הדיון בכך שהיא מציעה מבט לא על אדם יחיד שמסמל את רוח הזמן המתחלפת אלא על משפחה שלמה, או על קשרים בין אנשים אשר ביחד מעידים השינוי.
כמו כן, ה״פרולוג״ המצוין בסוף הסרט מביא לעבודה מימד ספרותי. בעוד שבעולם הספרות תפקידו של הפרולוג לציין את הרקע לסיפור טרם הוא סופר, כאן מגיע הפרולוג בסוף הנרטיב ובשילוב עם תמונת התינוק נדמה כי היא מציע דמות ראשית לסיפור באומרה לדמות התינוק ״כל זה לפניך״.
נורמות וקונבנציות רבות צפות מתוך העבודה ודורשות פיענוח נרחב שלהן. אתייחס לכמה אשר בלטו ונגעו בי במיוחד:
בראש ובראשונה אתייחס להחלטה להציג נרטיב למרות ההזמנה לייצר עבודה פתוחה, שכן נרטיב וידאו קשה יותר לפריעה מעבודת וידאו לא נרטיבית. למרות זאת, אפשרות הפריעה והשיטוט בין הנושאים השונים העולים מתוך העבודה מאפשרים לראות בה עבודה פתוחה, ומבקשים מספר צפיות על מנת לבחון כל נרטיב בנפרד.
בנוסף אתייחס למנגינה אשר מכתיבה את קצב התחלפות התמונות. בעוד הדרמה המוזיקלית בה מתפתחת לאורך הסרט, הקצב במנגינה לא משתנה והמשפט המוזיקלי שבה חוזר על עצמו מספר פעמים כמו מעיד על מעגליות מסויימת.
אמירה קלישאתית מספר 3: מעגלי המוזיקה מזכירים את מעגל החיים.
בנוסף, החיוך הממורכז שחוזר ברצף הפריימים הוא הקונפליקט הגיבור של העבודה. הדבר קשור לנורמה תרבותית אשר גורסת כי אנשים צריכים לחייך. בולטת במיוחד הנוכחות שלו בגילאים המבוגרים, בתמונות היוצר (לעומת דמויות אחרות בנות גילו) ובמיוחד בולט העדר החיוך בתמונת התינוק האחרון. החיוך מציב את הצופה כנמען ישיר של העבודה, צופה מקרוב, צופה מלפנים. מתוך הרגל, עולה בי הצורך לחייך חזרה לאדם שמחייך אליי. עם זאת, אני נקרע בין הרצון לחייך חזרה לבין התובנה כי החיוכים כולם לא נועדו אליי, אלא נוצרו מכורך הרגע שהוא בעצמו נורמה מסויימת: ״מצלמים אותי אז אחייך״.
נורמה נוספת נובעת מתוך היתכנות הקשר בין האנשים וסידורים לפי גיל. בתחום הקוגניציה מציינים שכאשר ניתן לזהות קשר בתוך רצף של פריטי מידע נפרדים ניתן דרכם לנבא את העתיד להגיע בהמשך הסדרה. לתיאוריה הזו קוראים Feedforward. אם בתחילת הסרט קשה להבחין בסדר הגילאים היורד, אז לקראת אמצע הסרט חושפת הסדרה את עצמה ובכך מייצרת ציפיה לראות בסוף הסרט תינוק כלשהו. אותה ציפיה היא זו אשר מייצרת את ההפתעה ביחס למילה ״פרולוג״ אשר מופיעה עמו ובכך מאתגרת את כל השיטה אשר הוצגה עד כה.
הנורמה האחרונה אשר ארצה להתייחס אליה קשורה גם היא לדטרמיניזם וישראליות. כמצופה מנער ישראלי, מראה היוצר כי הוא עבר את מסלול החיים ״נורמלי״ המצופה מנער ישראלי - הוא התחפש בפורים, מרד בנעוריו במראה המצופה ״מילד טוב״ והתגייס לצבא. במהלך הרצף נוצר קשר מעניין בין תחפושות פורים לבין לבישת מדים אשר מציב את הצבא באור קומי, כאילו הם שווים והנער התחפש בפורים וגם התחפש לחייל. מכאן עולה שאלה ביקורתית על רצף החיים הישראלי המצופה מנער נורמטיבי.
העבודה מאמתת אותי עם שצף תחושות ומסרים מורכבים, רועשים ומתחרים. הדמויות המביטות למצלמה נבחנות בהשוואה אחת לשניה ומניעות מחשבות על תרבות הדיוקן העצמי, הזדקנות וביקורת עצמית. החיוכים מבקשים פענוח ארוך בעוד התמונות מתחלפות במהירות רבה שלא מאפשרת להתמקד בהן ומעוררות תחושת FOMO אשר מתכתבת עם המנגינה הפופית שמזכירה סרטי feed רנדומליים פופולריים.
אמירה קלישאתית מספר 1: החיים עוברים מהר מדי בקצב העבודה.
בתוך כך, המופעים השונים של יוצר העבודה מתקופות וזמנים שונים מעוררים אמפתיה וסקרנות ומעלים שאלות על הקשר בינו לבין המצולמים האחרים; האם הם בני משפחתו? חבריו? אנשים שונים ממהלך חייו? בו זמנית מתחשק להאט את קצב תחלופת התמונות כדי להתמקד בפרטים, אולי למצוא קווי דמיון שיעידו על קשר משפחתי בין הדמויות.
עם זאת, לאחר שצפיתי בסרט בפעם השניה תהיתי שוב על הקשר בין רצף התמונות, למנגינה ולמילה ״פרולוג״ ניסיתי למצוא כותרת אשר מחברת ביניהם, שכן זו נעדרת מן העבודה. אל מול אלה לא הצלחתי להגיע להכרעה ונותרתי אמביוולנטי.
נושאים רבים עולים מתוך העבודה בחלקיה השונים גם אם הם אינם מתחברים יחדיו באופן מובהק. מבין הנושאים אשר הספקתי לזהות אפשר למנות: אלבום משפחתי, ישראליות, העמדות פנים, FOMO, feed forward, דטרמיניזם.
השילוב בין המנגינה לסוג הסרטון מוכר לי מעולמות התוכן ברשתות החברתיות ומתכתב עם עבודות מסוג ״תיעוד עצמי לאורך חמישים שנים בחמש דקות״ אשר בדרך כלל מדברות על הזדקנות, השתנות...
אמירה קלישאתית מספר 2: פני האדם כפני רוח הזמן
עבודה זו מרחיבה את הדיון בכך שהיא מציעה מבט לא על אדם יחיד שמסמל את רוח הזמן המתחלפת אלא על משפחה שלמה, או על קשרים בין אנשים אשר ביחד מעידים השינוי.
כמו כן, ה״פרולוג״ המצוין בסוף הסרט מביא לעבודה מימד ספרותי. בעוד שבעולם הספרות תפקידו של הפרולוג לציין את הרקע לסיפור טרם הוא סופר, כאן מגיע הפרולוג בסוף הנרטיב ובשילוב עם תמונת התינוק נדמה כי היא מציע דמות ראשית לסיפור באומרה לדמות התינוק ״כל זה לפניך״.
נורמות וקונבנציות רבות צפות מתוך העבודה ודורשות פיענוח נרחב שלהן. אתייחס לכמה אשר בלטו ונגעו בי במיוחד:
בראש ובראשונה אתייחס להחלטה להציג נרטיב למרות ההזמנה לייצר עבודה פתוחה, שכן נרטיב וידאו קשה יותר לפריעה מעבודת וידאו לא נרטיבית. למרות זאת, אפשרות הפריעה והשיטוט בין הנושאים השונים העולים מתוך העבודה מאפשרים לראות בה עבודה פתוחה, ומבקשים מספר צפיות על מנת לבחון כל נרטיב בנפרד.
בנוסף אתייחס למנגינה אשר מכתיבה את קצב התחלפות התמונות. בעוד הדרמה המוזיקלית בה מתפתחת לאורך הסרט, הקצב במנגינה לא משתנה והמשפט המוזיקלי שבה חוזר על עצמו מספר פעמים כמו מעיד על מעגליות מסויימת.
אמירה קלישאתית מספר 3: מעגלי המוזיקה מזכירים את מעגל החיים.
בנוסף, החיוך הממורכז שחוזר ברצף הפריימים הוא הקונפליקט הגיבור של העבודה. הדבר קשור לנורמה תרבותית אשר גורסת כי אנשים צריכים לחייך. בולטת במיוחד הנוכחות שלו בגילאים המבוגרים, בתמונות היוצר (לעומת דמויות אחרות בנות גילו) ובמיוחד בולט העדר החיוך בתמונת התינוק האחרון. החיוך מציב את הצופה כנמען ישיר של העבודה, צופה מקרוב, צופה מלפנים. מתוך הרגל, עולה בי הצורך לחייך חזרה לאדם שמחייך אליי. עם זאת, אני נקרע בין הרצון לחייך חזרה לבין התובנה כי החיוכים כולם לא נועדו אליי, אלא נוצרו מכורך הרגע שהוא בעצמו נורמה מסויימת: ״מצלמים אותי אז אחייך״.
נורמה נוספת נובעת מתוך היתכנות הקשר בין האנשים וסידורים לפי גיל. בתחום הקוגניציה מציינים שכאשר ניתן לזהות קשר בתוך רצף של פריטי מידע נפרדים ניתן דרכם לנבא את העתיד להגיע בהמשך הסדרה. לתיאוריה הזו קוראים Feedforward. אם בתחילת הסרט קשה להבחין בסדר הגילאים היורד, אז לקראת אמצע הסרט חושפת הסדרה את עצמה ובכך מייצרת ציפיה לראות בסוף הסרט תינוק כלשהו. אותה ציפיה היא זו אשר מייצרת את ההפתעה ביחס למילה ״פרולוג״ אשר מופיעה עמו ובכך מאתגרת את כל השיטה אשר הוצגה עד כה.
הנורמה האחרונה אשר ארצה להתייחס אליה קשורה גם היא לדטרמיניזם וישראליות. כמצופה מנער ישראלי, מראה היוצר כי הוא עבר את מסלול החיים ״נורמלי״ המצופה מנער ישראלי - הוא התחפש בפורים, מרד בנעוריו במראה המצופה ״מילד טוב״ והתגייס לצבא. במהלך הרצף נוצר קשר מעניין בין תחפושות פורים לבין לבישת מדים אשר מציב את הצבא באור קומי, כאילו הם שווים והנער התחפש בפורים וגם התחפש לחייל. מכאן עולה שאלה ביקורתית על רצף החיים הישראלי המצופה מנער נורמטיבי.
ותודה מיוחד לפרופ׳ מרב סולומון על ההנחיה בקורס בצלאל